2.8.09

קצרה הדרך לירושלים (של מטה)

"תג מחיר": מחליפים קלפי מזוזות בכל רחבי תל אביב (התחילו עם החדר והבית שלכם, ועיברו הלאה לכל מי שלא מתנגד) בפיסת נייר עם כמה מילים מהלב ("נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן", "לא תרצח", וכו'). את קלפי המזוזות שאספתם אינכם חייבים לזרוק. ניתן להשתמש בצידם האחורי כנייר מכתבים לראשי המסיתים, שמבהיר כי המשך התרת דם הקהילה בשם הדת, תאלץ את הדת לסגת מתל אביב.


5.7.09

ממגירת הפוטו-שופינג















טבע דומם (ולעתים מדמם)














חילול הקודש וקידוש המין


הערות על תחרות הסיפור התנ"כי האירוטי

http://www.heberotic.co.il/!bible00.html

הקדמה: האתר, קהילתו, וקהלו ההטרוגני

קובץ הסיפורים שבו אעסוק להלן, נכתב במהלך ארבעת החודשים מרץ-יוני 2002 על-ידי כותבים "חובבים", במסגרת תחרות שארגן אתר "סוכנות אירוטיקה בע"מ" בנושא הסיפור המקראי האירוטי. האתר (http://www.heberotic.co.il) מכיל מאגר של כ-4,000 סיפורים הממוינים לעשרות קטגוריות, והוא פעיל ומתעדכן גם כיום. בקטגוריה "סיפורים מהתנ"ך" (http://www.heberotic.co.il/!bible00.html) מופיעים 19 סיפורים (אחד מהם, "מיכל", נמחק מהאתר). רק שני כותבים כתבו יותר מסיפור אחד: עמיחי כתב את "יהויכים" ו"יעקב עומל על נשותיו" ונולי כתבה את "הנאהבים והנעימים" ו"דניאל והאריה". הזוכה בתחרות הוא הסיפור "הגר". רשמית, מוגבלת הגלישה באתר "למבוגרים בלבד". מרבית הסיפורים מיועדים ל"גולשים ביד אחת", אך יד סבלנית מספיק כדי לקרוא טקסטים ארוכים ללא תמונות (האתר לא כולל כלל חומר ויזואלי). בטקסטים רבים, האירוטיקה היא רק פן אחד של סיפורים הומוריסטיים, אמנותיים, פנטסטיים וכו'. סיפורים רבים באתר, ובכללם סיפורי התחרות, מאששים את ההפרכה של סוזן סונטג לטענה הפופולארית, לפיה הקליטה הפורנוגרפית לא מתיישבת בו-זמנית עם קליטה אסתטית: סיפורים רבים אינם משועבדים לגירוי המיני כמטרה עליונה. למשל, בפורנוגרפיה פוליטית (מסיפורי התחרות – למשל "הנאהבים והנעימים") ניתן לזהות לעתים כי דווקא הגירוי המיני הוא שמשרת את המסר הפוליטי, בדומה לאופן בו שימשה, היסטורית, פורנוגרפיה ככלי-תעמולה חתרני (למשל במהפכה הצרפתית, לביזוי מארי אנטואנט ואחרים).

האתר פונה לקהל יעד ממעמד בינוני ומעלה, שנוהג לקרוא ונהנה מזה: סיפורים רבים מתכתבים עם יצירות ספרותיות קלאסיות. רוב הפרסומות באתר הן מגויסות (כנראה איש לא שילם עליהן) למטרות המאפיינות את הקהל כשמאל ציוני: הבאנר המיליטנטי "מתגייסים למלחמה בתאונות הדרכים" מאזן את "כן להסכם – תומכים ביוזמת ז'נבה". נראה שאמנם רוב הגולשים הם גברים, אולם יחסית לאתרי סקס אחרים, ישנה נוכחות בולטת של נשים ושל פנטזיות מיניות נשיות אותנטיות. ככלל, התכנים הטרוגניים מאוד, בגלל הזנת הסיפורים החופשית על-ידי מאות כותבות וכותבים והיעדר צנזורה (ככל שידוע לי). ההטרוגניות מוגבלת רק על-ידי היווצרותה של קבוצת כותבים מובילה, המייצרת סיפורים רבים ומקיימת כנראה קשרים חברתיים מחוץ לרשת. קבוצה דומיננטית (וכמעט נערצת) זו יוצרת במידה רבה נורמות ביקורתיות המשעתקות את מודל הכתיבה העולה מסיפוריה. סיפורים רבים מנהלים התכתבויות פנימיות הפונות אל הקהילה, ואנו יכולים רק "להציץ" אליהם כמצוטטים לשיחת זרים. אך שוליה של קהילת אינטרנט נגישה הם תמיד רופפים, וקהל היעד הממשי הטרוגני בהרבה מקהל הסיפורים המובלע, וכולל למשל ילדים שחיפשו חומר לשיעורי-בית בתנ"ך (המדיום הייחודי לאינטרנט מטשטש את ההבחנות המסורתיות בין מחברים וקוראים ואפילו בין סיפורים לתגובות עליהם). כותבת נופר:

הדמויות בכלל לא מייצגות את אברהם ושרה באמת. לדעתי זו בושה וחרפה.. תעשו את זה על דמויות אחרות לא על אברהם אבינו ושרה אימנו.. ממש זוועת אלוהים.. תסלחו לי אבל כל מי שחושב שהסיפור יפה פשוט קצת הפוך ולא חי בחיים האמיתיים!!!!

גם תומר מגיב באופן דומה לסיפור "דויד שלי": "הסיפור לא אמיתי". תגובות נוספות הן מזן 'אל תגעו לי בתנ"ך': "חסרים דברים לצחוק עליהם חוץ מהתנ"ך?". על לוט ושתי בנותיו נכתב: "זה הדבר הכי מזעזע שקראתי. הלוואי ותמות סיפורון [שם כותב הסיפור הארוטי] ולא יהיו דברים כאלה יותר".

נראה, שהמגיבים שצוטטו לעיל אינם הקוראים המובלעים של הסיפורים: קיימת אי-הבנה מהותית לגבי מעמד ה"פרשנות" שמציעים הסיפורים הללו. זעם המגיבים (ותשבחות המהללים) נובעים מכך שהתנ"ך נלמד כהיסטוריה של עם ישראל, מה שהופך את "חילול הקודש" לכפול (נגד הדת ונגד המדינה). לראייה, מרבית העוינות מופנית נגד סיפורי האבות ("אבות האומה") ודויד ("מלך ישראל") ומדגישות את מה שנראה מובן מאליו לקורא המובלע של הסיפורים – שזה "לא אמיתי". עוינות לא מפתיעה נוספת מאפיינת תגובות לסיפורים הכוללים מין הומוסקסואלי. מהתגובות לסיפור ההומואי המובהק ביותר ("יונה – הסיפור האמיתי"): "בושה. צריך להשמיד את ההומואים למען האל", "למה מי את בכלל שתשימי את התנך לצחוק מישל יא כלבה מזדיינת", "אין לך כבוד לכלום".

סאדו ושליטה: על-פני שלושה צירים

סיפורי התחרות מכילים אינטנסיביות מיוחדת של מיניות הנתפסת כחריגה, סוטה, אסורה או ביזארית. מתוך 18 הסיפורים רק 5 (!) לא מכילים תכנים מפורשים של גילוי עריות, הומוסקסואליות, סאדו-מאזוכיזם/שליטה או ביסטיאליות (מין עם חיות). גם חמשת הסיפורים הללו אינם נאיביים: במרכזם של שניים ("יהויכים" ו"חיי שרה") עומד ניאוף, בשניים אחרים ("שיעור מספר 1" ו"מיכל שלו") עולה לסביות ברמז דק או כאופציה, והסיפור "גן קסום" נמנע מכל "סטייה" במתכוון, בהתיימרו לתאר את "המין הבראשיתי" בין אדם לחווה כמין אידילי וטהור.

שמונה מהסיפורים (למעלה משליש!) מתמקדים בשליטה מינית לסוגיה: השפלה, אונס, עבדות מינית או יחסים סאדו-מאזוכיסטיים (וסיפורים אחרים רומזים לכך ברמות שונות). מעמד האישה בסיפורים המכילים פנטזיה גברית על שליטה (כשם כולל), נע לאורך שלושה צירים:

1. בין אובייקטיפיקציה מוחלטת של הנשלט/ת (השפחה ב"אחות אבשלום", שפחות-המין במרתף העינויים ב"כניעה") לבין הזדהות מוחלטת: מסירת כל הסיפור מנקודת תצפיתה/ו (סיפור האונס ב"אמנון ותמר", המהפך את נקודת המבט המקראית ומצמידה אל תמר).

2. בין סבל טהור וחף מהנאה של הנשלט/ת (סיפורה הנ"ל של תמר) לבין הנאה מזוכיסטית טהורה ההופכת את השליטה למשחק מיני שמתוך-שיתוף-פעולה (משחק העבד-אדון ב"דויד ויהונתן" או הפנטזיה להיאנס קבוצתית ב"לוט ושתי בנותיו"). הסיפורים המתמקמים בקטבים של ציר זה נדירים, ובייחוד כאשר הסיפור אינו מעמיד במרכזו את השליטה. כרגיל, החדירה, למשל, כואבת ומענגת לנחדר/ת בו-זמנית, והעמימות בין שיתוף-פעולה והתנגדות של הקרבן, משגשגת גם בסיפורי השליטה המובהקים ("הגר", "דניאל והאריה", "המשימה").

3. חוויית הסיפור המובלעת, גרעין הריגוש האירוטי של המחבר/ת-קורא/ת: בין התשוקה המזוכיסטית להישלט ולהיאנס לבין התשוקה הסדיסטית לשלוט ולאנוס.

אמנם נכון, שאם הסיפור ממוקדם בקוטב המוחלט של הציר הראשון, והוא מחפצן לחלוטין את הנשלט/ת, אין משמעות רבה לציר השני. אולם לרוב החפצון אינו מוחלט, ואז מתמקם הסיפור על-פני הצירים באופן בלתי תלוי: סיפורים מנקודת המבט של הקורבן יכולים לשקף הנאה מזוכיסטית כמו גם סבל זוועתי; וכמוהם גם סיפורים מחפצנים-למחצה. גם הציר השלישי אינו תלוי בקודמיו: ייתכן תיאור אונס מחריד מצד הקורבן שנכתב על-ידי "סדיסט" ומיועד לצריכתם של "סדיסטים" כמו גם תיאור מנקודת מבט של האנס וחפצון הקורבן שייכתב על-ידי "מזוכיסט" וייצרך מתוך תשוקה להיאנס. העובדה שסיפורה של תמר מסופר מנקודת מבטה הקורבנית ("לעולם לא יירפאו פצעיה") אינה מונעת מהתיאור להיות פורנוגרפי (למרות שהיא לא חווה ריגוש אירוטי, אלא אלימות גרידא). מבטו של המחבר/קורא המובלע בסיפור הוא גברי וסדיסטי. זוהי דוגמה טיפוסית לנטייה המובהקת של הציר השלישי לעבר קוטב התשוקה הסדיסטית. כמעט בכל הסיפורים העוסקים בשליטה, מהווה הסדיזם את החוויה המובלעת של הטקסט. המבט שהם מבקשים להקנות לקורא בסיטואציה הוא סדיסטי, כמו הריגושים שהם מיועדים לעורר.

מדוע פורחות ה"סטיות" בסיפורי התחרות?

שליטה היא רק סוג אחד של מיניות הנתפסת כסוטה וזוכה לפריחה בתחרות סיפורי המקרא. מתוך 18 הסיפורים, שליש (שישה, אחד מהם באופן מרומז) עוסקים בגילוי עריות וקצת יותר משליש (שמונה, שניים מהם באופן מרומז) מכילים תכנים הומו/לסביים. מה גורם לשפע ה"סטייתי" הזה ללבלב דווקא בפורנוגרפיה על-פי התנ"ך? עושר הייצוג של תכנים מיניים "אסורים" בתנ"ך, כשלעצמו, אינו הסבר משכנע. למרות שסביר שכמה מסיפורי המיניות ה"אסורה" ששימשו השראה למשתתפי התחרות נצרכו בחדרי מדרש כלשהם במרוצת הדורות כפורנוגרפיה (ללא קשר למטרתם הגלויה - בדומה לדיווחים פורנוגרפיים מפורטים על אלימות מינית בעיתוני החדשות), בולט שאיש/ה מבין הכותבים/ות לא התעסק כלל בטקסט הפורנוגרפי המובהק ביותר בתנ"ך – שיר השירים.

תחושת חילול הקודש השורה על תחרות הסיפורים הזו, יכולה לספק הסבר חלקי לחגיגת הסטיות הגדולה. בחלקו, חילול הקודש הוא תחושת הנאה משחרור משמרנות מינית המקושרת לתקופת המקרא, למצוות ואפילו ל"כפייה הדתית" בישראל כיום, אליה מתנגדים גולשי האתר (בסיפור "הנאהבים והנעימים" אף מביעים דויד ויהונתן את החשש ש"משמרות הצניעות" יאסרו על משכב זכר). הסיפורים נקראים במידת מה דרך העיניים הדתיות, ומתענגות על הזעזוע החריף (המשוער) שהן חוות. כך למשל התגובה השמחה-לאיד של לילו לסיפור "יהויכים": "מקסים. חמוד לאללה. [...] השפה והסגנון התנכי בשילוב עם פורנו – אווי לדוסים!" (שנאת חרדים נפוצה בסיפורים אירוטיים ישראליים. דוגמה קיצונית מהווה סיפור ארוטי מאתר אחר שמתענג על אונס קבוצתי של חרדים המתוארים באופן אנטישמי כמפלצות, המתבצע ביום כיפור: http://www.hotstory.co.il/main/yomkipur.htm). שלושה סיפורים אף נכתבו ב"שפה תנכית": "יעקב עומל על נשותיו", "דויד ויהונתן" ו"יהויכים" (רק בארבעה סיפורים מה-18 השפה רגילה; בשישה היא מוגבהת במכוון גם בלי שתהיה "תנכית" לחלוטין, כקונבנציה של כתיבה מיתית; ובחמישה היא מונמכת במכוון ומכילה סלנג, ליצירת אפקט פארודי או מתוך התשוקה ליימיים את סיפורי המקרא). בשלושה סיפורים אלה מתפקדת הלשון התנ"כית כמעצימה של האפקט הפרובוקטיבי הנוצר מעיסוק מיני בכתבי הקודש, ובשני האחרונים הלשון המקראית מעצימה את הסאטירה האקטואלית האנטי-דתית שבהם. ב"דויד ויהונתן" ניכר מאמץ להגחיך לא את דויד בלבד, אלא גם את הלשון ואת המטען המתלווה אליה (הסיפור מסתיים במשפט: "ובא לדויד בועל!"); ב"יהויכים" נערכת פורנוגרפיזציה של לשון התנ"ך, המגיעה לשיאה בפלפול הסאטירי של חולדה, המוכיח שלא חטאה במאום. הסיפור לועג לדתיים החוטאים כרצונם, ומקדשים זאת בפלפול מתובל פסוקים, ומנסה לנכס אל הפמיניזם את מסורת הפלפול התלמודי ("אך לא ציווה משה לאישה שלא תחמוד חבר בעלה").

סוגי אינטר-טקסטואליות

ניתן להתייחס למספר רבדים של קשרים אינטרטקסטואליים שיוצרים הסיפורים עם הטקסט המקראי. הרובד האינטרטקסטואלי הבסיסי, לעתים גם היחיד, המופיע בכל הסיפורים, הוא השימוש בסיפור המקראי ובאלמנטים (פסבדו-היסטוריים בעיקר) מתוכו כתפאורה אקזוטית להתרחשות הפורנוגרפית (ההנאה והאימה מ"חילול הקודש" היא חלק מאותו רובד אינטרטקסטואלי בסיסי). באופן כללי בפורנוגרפיה, התפאורה מהווה את המקור להתגוונות סביב האקטים המיניים הקבועים, אותן מאשרות הקונבנציות הפורנוגרפיות כא-היסטוריות ועל-מקומיות. הצורך בגיוון ה"תפאורה" אינו רק צורך אסתטי שיווקי להפתיע ולחדש במקום שבו זה אפשרי (הכל חוץ מהאקטים המיניים עצמם), אלא גם פעולה של הבניית המיניות כאוניברסלית ובלתי משתנה וביטוי לצורך הז'אנרי של פורנוגרפיה לסמן את עצמה ככזאת כדי לגרות ולמכור. רובד "התפאורה האקזוטית" עושה שימוש לא מחייב בסיפור תנ"כי או בפריטים מתוכם מבלי לאמץ את מרכזי הכובד התמטיים של הטקסט המקורי, ותוך התכתבות מועטה עמם (אם בכלל). ההתכתבות עם הטקסט המקורי בסוג זה של סיפורים נותרת לרוב ברובד פריטי המציאות ה"אקזוטיים" בלבד. ברובד זה, האתגר הסיפורי הוא למצוא פריטי מציאות מעולם התנ"ך, שיכולים לשמש למימוש האקט המיני ה"אוניברסלי", כפי שהוא מעוצב על-ידי הקונבנציה הפורנוגרפית. באופן זה עורך הסיפור מיתולוגיזציה של פטיש הלד'ר וטקס הסאדו, של מצבטי הפטמות ושל הדילדו בסיפור "דויד ויהונתן", המוצגים כקבועים היסטוריים, שרק כיום במקרה יש ברשותנו את האביזרים המוצלחים ביותר לממשם:

וישלוף יהונתן חרבו, ויחתוך רצועת עור ארוכה מעל האוכף שעל גב סוסו ויצלוף באחוריו [...] וייטול הוא מעם האוכף שני מחברי ברזל ויקבע אותם על דדיו של המלך בצביטת איתנים [...] ויהי בעת כי באה בת שבע לפניו, ויניח את שני קצות המקלע בין רגליה [...] ויסובב עכוזו אליה בכריעה על שפת הכיסא. ותבוא בת שבע גוהרת אל תוכו

חשוב לשים לב כי סיפורי התחרות, מבחינה זו, שונים מהותית מסיפורים הנכתבים על-פי סיפורי המקרא בז'אנרים אחרים (לא פורנוגרפיה). בסיפורי התחרות, המוטיבציה אינה לפרוט את המיתוס לריאליזם יומיומי (כמקובל), תוך התמקדות מקרית באקטים המיניים, אלא לשעתק את הקונבנציה הפורנוגרפית אל תוך ההקשר המקראי. לינדה וויליאמס מצביעה על כך שהפורנוגרפיה הקולנועית אינה מתעדת סקס כפי שהוא, אלא משעתקת את נוסחאותיה שלה, שנוצרו בחלקן מתוך הקושי לייצג את הבלתי-ניתן-לייצוג (בקולנוע: האורגזמה הנשית). במדיום טקסטואלי ניתן לחדור לנפש הדמויות ולדווח על תחושותיהן, ולכן ניתן היה לצפות כי יפחת הצורך בשימוש בקונבנציות. אולם בפועל נראה שאין זה כך כלל.

לבד מקונבנציות מגדריות בולטת בסיפורים שלפנינו עוצמתה של קונבנציה נוספת: קידוש הסקס. הסקס לפורנוגרפיה הוא כמו האהבה לרומן הרומנטי: מטופח כערך עליון, כמקור מרכזי להנאה ולמימוש עצמי רגשי ונעשית לו אידיאליזציה הגובלת בפולחן. כדי להמחיש נקודה זו באופן הטוב ביותר, ניתן לנסות לדמיין סיפור המציג סקס בינוני, שנהנים ממנו הנאה מסוימת אך יש בו גם כמה דברים לא מוצלחים. למותר לציין שאף סיפור מסיפורי התחרות לא עושה זאת.

הקונבנציה הפורנוגרפית מקדשת את הסקס, בהציגה אותו כאתר של חווייה אקסטטית עזה, מחרידה או קסומה, אך לעולם לא על-פני הציר (הריאליסטי) ביניהם. האישה יכולה לסבול סבל מחריד מהסקס (אונס, למשל) או ליהנות ממנו הנאה שמימית: לא זאת בלבד שנשים בסיפורי התחרות לא נתקלו בקושי לגמור ביחסי המין המכוונים לגירוי הגבר שהן מקיימות, אלא שבמרבית המקרים הן "גומרות שוב ושוב".

רובד ה"תפאורה האקזוטית" בולט במיוחד בשישה סיפורים שבהם הוא הרובד האינטרטקסטואלי היחיד כנראה: "הגר", "דויד שלי", "מיכל שלו", "המשימה", "דויד ויהונתן" ו"יונה – הסיפור האמיתי". בסיפור האחרון, למשל, בולט העדר הקשר בין העלילה המומצאת לרמז אפשרי כלשהו לקיומה בטקסט המקורי (חרף ההבטחה לספר לנו את "הסיפור האמיתי" של יונה). השהות הפנטסטית בבטן לווייתן נקרעת כפרגמנט בודד מההקשר המקורי והופכת לרקע ייחודי למין אנאלי בנאלי. כך גם משתמש הסיפור "המשימה" בהתלהבות בשמות כנעניים אקזוטיים ובמסגרת עלילתית רופפת ותלושה, בדיוק כפי שהוא משתמש (בסוף הסיפור) בפרגמנט מתוך אגדת סינדרלה (רבקה המותירה סנדל).

בחמישה סיפורים אחרים מתממש הרובד "האקזוטי" באופן המשועבד לסאטירה אקטואלית הומוריסטית (להבדיל מפארודיה על הטקסט המקורי, בה אדון להלן) כשם שהוא משועבד לפורנוגרפיה: "הנאהבים והנעימים", "הפרק שלא נכנס לתנ"ך", "שיעור מספר 1 – איך לתפוס חתן עשיר", "כניעה", "יהויכים". סאטירה אקטואלית נוטה להתייחס לאלמנטים תמטיים מסוימים בטקסט המקורי, ומשום כך היא קרובה יותר לעניין אמיתי בו מאשר הסיפורים שהזכרתי קודם. "שיעור מספר 1", מהווה פרשנות (מיזוגנית) של מגילת רות, החושפת את ההיגיון הקר מאחורי התנהגותה הסוערת של הגיבורה.

שבעת הטקסטים הנותרים מוסיפים רובד של קשר מורכב יותר עם הטקסט המקורי, מתוך עניין כלשהו בו עצמו. סיפורים אלו יוצאים לעתים מנקודת מוצא דומה לזו שממנה נוצרו מדרשי חז"ל (גם אם מתוך עולם ערכי ומוטיבציות אחרים מאוד): מן השאיפה להסביר, להרחיב ולמלא פערים בטקסט המקראי, לקשור וליישב בין סיפורים נפרדים, וכדומה. לעתים נקודת המוצא היא השאיפה לייצג נקודת תצפית שהטקסט המקורי זנח או לערוך פארודיזציה של הטקסט המקורי.

הסיפורים "דניאל והאריה" ו"יעקב עומל על נשותיו" מקיימים עם הטקסט המקראי קשר פרשני פשוט ביותר. "פרשנותם" מסתכמת בגילוי אחד פיקנטי: דניאל ניצל מגוב האריות כי הניח לאריה לזיין אותו, ואילו יעקב אבינו חיכה שנים כה רבות לרחל רק כי הציץ לה ואונן. בסיפורים אלה, ברור כי הפרשנות היא "גימיק" שאינו מעוגן בטקסט ואינו מתעניין בו ברצינות.

חמישה סיפורים מגלים את הרמה הגבוהה ביותר של עניין בטקסט המקורי ופרשנות שלו:

· חיי שרה. הסיפור חושף כי שרה אימנו חדלה להיות "עקרה", רק הודות לסיוע נמרץ ביותר מאחד ממלאכי האלוהים. פרשנות זו אירונית כלפי הטקסט המקורי, בו מבטיח אלוהים לאברהם (המתגלה כעקר) כי יקיים את זרעו ככוכבים לרוב, ועד עולם.

· אמנון ותמר. במקור (שמואל ב י"ג) מתואר אונס תמר מנקודת המבט של אמנון. המספר המקראי מקדים לעורר בנו הזדהות עם אמנון המתייסר באהבתו לאחותו, ואינו רוצה לפגוע בה. בסיפור שלפנינו אמנם לא מתגלים פרטים חדשים, אך ההיצמדות לנקודת התצפית של תמר ולטראומת האונס שלה (שפותחת ומסיימת את הסיפור) צובעת את הסיפור באור חדש.

· אחות אבשלום. סיפור זה מעמיד במרכזו היפוך פרשני. זעמו של אבשלום על אמנון בעקבות האונס לא נובע מזעזוע מגילוי-העריות והאלימות, אלא דווקא מקנאה: אמנון מגשים (אמנם באופן מעוות) את הפנטזיה הגדולה של אבשלום מאז ילדותו.

· גן קסום. מפגשה הראשון של חווה עם אבר המין של אדם מתואר כך: "נחש עבה וארוך הביט בה בעין אחת מראש איבר תפוח. העין התחננה: טעמי אותי, חווה". מאחורי הקיטש של מיתוס המין הבראשתי הקסום מסתתרת יומרה להציג את הפיתוי והחטא האמיתיים שהסיפור המקראי המוכר לנו, אינו אלא משל שלהם. לפי הסיפור, הפרי האסור הוא העונג המיני. גם הסיום עובר שינוי מהפכני (במסווה מעודן): בעוד הסיפור המקראי מבנה את מושא הפיתוי שהביא לחטא כחסר-ערך לעומת החיים בגן-עדן, ואת העונש כנורא מכל – ב"גן קסום" החטא (סקס) מתואר ככזה ששווה כל עונש, והעונש (הגירוש) כלל אינו מטיל אימה. בני הזוג פוסעים מגן-עדן "נכלמים וגאים" יד ביד, מאוחדים מול אלוהים – ולא מפוצלים ומאשימים זה את זו כבסיפור המקורי, בעוד ברקע נשמעים מלמולי הזעם של האל שנותר (כלוא? בודד?) בגן, והופך ללא-רלוונטי.

· לוט ושתי בנותיו. הסיפור קושר בין שני מופעים מנותקים זה מזה של דמויות נשיות שוליות, המוצבות כעת בחזית הבמה. אזכורן הראשון בתנ"ך (בראשית י"ט, ח') הוא כשלוט פונה אל בני עירו בבקשה: "אל נא אחי, תרעו. הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש. אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם. רק לאנשים האל[ה] אל תעשו דבר". לאחר מכן הוא מוציא את אימן ואותן (בלי חתניהן) מסדום, המיועדת להישמד. לאחר זמן (פסוקים ל'-ל"ח) מחליטות בנות לוט המבודדות במערה לשכב עם אביהן ו"לחיות ממנו זרע". המעשה החריג, שנותר לא ברור דיו בטקסט המקראי, מקבל את מרב משמעותו ממיקומו בהקשר מיני אחד עם האפיזודה הראשונה בה הוזכרו. אמנם, גם בסיפור שלפנינו, לכאורה "מסתפקות" הבנות באביהן רק משום שאין גבר אחר בסביבה, אולם למעשה, הסיפור טווה קשר של תקבולת ניגודית בין שני האירועים: הבנות שהופקרו על-ידי לוט לשמש למתגודדים על דלתו כבובות חסרות רצון מתוך אדישות מוסרית מוחלטת ("אל נא תרעו", "כטוב בעיניכם") מפקירות כעת אותו כבובה חסרת רצון, מתוך אדישות.

מיגדור הסקס ואסתטיזציה של אלימות

במרבית הסיפורים מובנית מיניות על-פי הדפוסים המגדריים המקובלים בפורנוגרפיה המסחרית: אברי המין הגבריים גדולים ומתוארים בדימויים של מוצקות, אקטיביות, יציבות וחוזק, בעוד אברי המין הנשיים מתוארים בעיקר בדימויים של רטט, רכות ונוזליות.

הסיפור "חיי שרה" הוא דוגמה טיפוסית לכך. פנים האוהל מייצג את תחומה של שרה, של הנשיות: את מאה השנים האחרונות היא בילתה "בין הסלון לפינת המטבח" (האנכרוניזם הוא כמעט נאיבי). הסביבה המקיפה את האוהל, המדבר, מובנית כגברית: החיים במדבר הם ש"הקשיחו" את אברהם (כלומר, הפכו אותו לגבר). למול המדבר הגברי, מתוארות כל חוויותיה המיניות של שרה בדימויים של ים ומים: "היא הרגישה את הזרע החם שלו מציף את רחמה גלים גלים", "אברה נזל והציף אותה", "אברו מתקשה ומתקשה, כמו תורן בסירתה, על מים סוערים", "מניחה לזרעו להציף את רחמה" ועוד.

אידיאולוגית, רשת דימויים זו משעתקת את התפיסה הרווחת (בפורנו בפרט) באשר לניגוד הטבעי והמהותי בין המיניות הנשית לגברית ובאשר להשלמה ההדדית המגיעה לשיאה במין הטרוסקסואלי. הסיפור מבנה ניגוד בין הפנים לחוץ כניגוד מהותי בין גברים לנשים, תוך עיגונו הסמוי בדיכוטומיה הביולוגית בין אברי המין הפנימיים והחיצוניים של שני המינים. על ניגוד זה הוא בונה מערכת ניגודים מקבילה בין ים למדבר, המתבססת אף היא (הפעם באופן גלוי יותר) על הבדלי תכונות פיסיים מסוימים בין אברי המין. במעבד אידיאולוגי זה ניתן להעביר כל תוכן קונקרטי כך שייתפס כ"הוכחה" נוספת לתקפותה של טענת העומק הסמויה. כך, למשל, נתפסת התנועעותו האקטיבית של הגבר כיציבות: היא מתוארת כחד-גונית בעלת קצב אחיד וצפוי, ולפיכך רציונלית (מדבר), והפאסיביות הנשית מתוארת כתנועה סוערת ואקראית (ים):

[...] מניחה לזרעו להציף את רחמה, והאורח המשיך בתנועותיו, שוב ושוב, עד שהיא הרגישה רעד בלתי פוסק שהרעיד את גופה. [...] הוא המשיך, לחדור אליה, נע פנימה והחוצה במהירות, מגביר את קצב תנועותיו. שרה הייתה אבודה בקיצבו. רעידותיה השתלטו על גופה [...] האורח יצא, מותיר אותה רועדת. [ההדגשות שלי]

או בסיפור "דויד שלי":

[...] מתאמת את תנועותיי לקצב בו יהונתן חודר אל פיו של דוד, קצב שהלך וגבר עם הזמן עד שהגעתי לשיא, מתרסקת לרסיסים דוד חיכה מספר שניות וגמר במטחים קצובים לתוכי [ההדגשות שלי]

תנועת המשגל הגברית מתוארת כקצובה לעומת התנועה הנשית האמורפית (הרעד, שבסיפורים אחרים מתואר גם כצמרמורת). גם האורגזמה מונגדת לפי אותו עיקרון: שני דימויי ה"גמירה" משתמשים במטאפורת ה"התפרקות" - התפרקות לרסיסים או התפרקות מנשק – המהווים ניגוד. דימוי ירי מטחים למול ההתנפצות הנשית יוצר בסמוי הקשר אלים בין האירועים (למרות שהתוצאה קדמה לסיבה). דימוי מטחי הירי אופייני למטאפורת-העומק הפורנוגרפית המציגה את הזין ככלי נשק" או לפחות ככלי המסמל שליטה ("שרביט"). בעברית המטאפורה מעוגנת בלשון, מה שמעודד שימוש פשוט בכינויים כגון "כלי-זין", "חרב", "חנית" ואפילו "מיטען". בעקבות תיאור הזין ככלי-נשק, מתואר המשגל בדימויים של מלחמה. במרבית הסיפורים, האברים הזכריים, "מפלחים", "קורעים", "משפדים" ו"מבקעים" נשים (או גברים המתפקדים כ"נשים"), "ננעצים" בהן ו"פולשים" לתוכן; כשהם גומרים הם "מתפוצצים" או "יורים"; לעתים הם מותירים אותן "פצועות".

מטאפורת העומק המיליטריסטית מהללת אלימות גברית כלפי נשים בכלים של אסתטיזציה ונטורליזציה ובאמצעות העברת האלימות ממימד ההתרחשות (בסיפורים שבהם אין אלימות גלויה כלפי נשים) למימד הלשוני. כך, אפילו כאשר נערך ניסיון מודע לתאר יחסי מין "טהורים" ושוויוניים, כמו אלה של אדם וחווה בסיפור "גן קסום", מוצאת לה הקונבנציה של אלימות כלפי נשים את מפלטה בציוריות הלשונית: "זרעו הצליף ברחמה". האלימות מעוגנת, כך נראה, בטבעה הביולוגי של הפעילות המינית.

סיפור בולט בחריגותו מבחינה זו הוא "הנאהבים והנעימים", בו מפתה נערה את יהונתן לשכב איתה במטרה לבחון אם הוא הומו, ומגלה את הסיבה שנאלץ להסתפק בגברים: אבר-המין ה"מעוות" שלו. אבר-מינו לא רק קטן (דבר שכמעט לא יעלה על הדעת בסיפורי הפורנו באתר, ובאופן מסויג יותר – בפורנוגרפיה בכלל) אלא גם מערער על קודש-הקודשים של הפורנוגרפיה, על הדיכוטומיה שעומדת במרכזה בין אבר המין הנשי לגברי. כך מתואר אבר המין של יהונתן: "דינה שלחה ידיה אל האבר הזעיר שהתבלט מתוך חריץ נשי מעוות וחשה ברטיבות מסוימת". אמנם, ניתן לטעון שהסיפור מייצג את יהונתן כיוצא-דופן חריג, כמעוות ואפילו שהסיפור מנסה "להכשיר" את אהבת הגברים המיוחסת לדמות המקראית באמצעות נכות גופנית המאלצת אותו, טכנית, להתפשר על גברים. אולם, מעבר לטענות אלה, עצם הייצוג האירוטי (למרות ה"פגם" הם מקיימים יחסי מין וחווים אורגזמה) של אנדרוגניות ושל אבר-מין גברי-נשי מוכלא - הוא לא רגיל. כדי להיווכח בכך, מועיל להשוותו לשני ייצוגים חריגים נוספים:

1. בסיפור "דויד ויהונתן" המצב הפוך: הקושי הטכני (מות יהונתן) מאלץ את דויד להסתפק בנשים, והוא מלביש "דילדו" על בת-שבע, שדופקת אותו מאחורה. למרות האקט יוצא-הדופן, סצנה זו אינה מערערת על הדיכוטומיה המגדרית. ראשית משום שהיא מופיעה בסוף הסיפור כפאנץ'-ליין הומוריסטי-ביזארי נטול אירוטיות; ושנית, משום שהיא ממגדרת את התפקידים המיניים ההומואיים: דויד זוהה לכל אורך הסיפור עם דימויים של נשיות – פאסיביות ועבדות מינית (מול יהונתן שהיה גבר-גבר: אקטיבי ומאסטר) וסצינה זו מוכיחה כי זו "מהותו", שאינה תלויה בנסיבות.

2. אבר-מין מוכלא אחרון בסיפורי התחרות מתגלה בייצוג חריג של אימפוטנציה בסיפור "שיעור מספר 1 - איך לתפוס חתן עשיר". האבר האימפוטנטי מתואר בדימויים "נשיים" של רכות, רפיסות, חוסר שליטה ורטיבות: "בשניה בה ניסתה חניתו לבקוע, התמוטטה נרפסת, משאירה נוזל עכור על גופי". בניגוד לאברו של יהונתן, אבר המין האימפוטנטי לא מוצג כאירוטי, ונישויו (שמתבטא גם בהעדפת כלי נשק בלשון נקבה, חנית) הופך אותו לחסר ערך לחלוטין (רות נאלצת לבקע את בתוליה בכידון אמיתי).

מעניין לגלות שהשפלת נשים והדרתן מהשיח הפורנוגרפי נותרות גם כאשר מתפרקים הקשרי הייצור והצריכה הקלאסיים בהם תולות פמיניסטיות כמו קתרין מקינון את מקור האשמה. סיפורי התחרות בהחלט אינם פורנוגרפיה "המיוצרת על-ידי גברים, למען גברים, מנקודת מבט גברית": נשים מהוות חלק ניכר מהכותבים/ות באתר (ניתן להבין זאת מהתכתבויות אישיות שקיימות במספר אגפים, בהם אגפי ההמלצות והתגובות), נשים קוראות את הסיפורים (ניתן לראות זאת למשל בתגובות) ונקודת המבט הסיפורית נצמדת פעמים רבות לדמויות נשיות. שיעתוק קונבנציות האלימות וההשפלה אל זירת יצירה חופשית, עצמאית ונשית מעניקה הוכחה עגומה לטענה אחרת של מקינון, לפיה השפלת נשים ואלימות כלפיהן נתפסות כבר כחלק אינטגרלי מהאקט והעונג המיני (או מהאקט והעונג המיני הפורנוגרפי), אפילו בקרב נשים. הישרדות האלימות בזירה החופשית מעניקה גם חיזוק לטענות הביקורת (של לסלי סטרן ואחרות) לפיהן תעשיית הפורנו היא רק סימפטום אחד מיני רבים של מבנה חברתי מטריאלי דכאני ופוגעני.

הסיפור "לוט ושתי בנותיו" מייצג חריגה מהותית מהמיניות הנשית שתוארה עד כה. מחד, הוא נפתח בפנטזיה נשית להיאנס אונס קבוצתי, שהחוויה האירוטית המובלעת בו (אונס ולא היאנסות) מעודדת חפצון שלהן ולא הזדהות עמן. גרוע מכך – הפנטזיה הגברית נצרכת תחת הרושם המרגיע שהסיפור הוא "שלהן". אך מאידך, הסיפור מציג נשים הלוקחות את מיניותן בידן, ומזיינות באופן אקטיבי מובהק גבר פאסיבי (ישן), במצב שבו הן השולטות. המשגל מתואר במערכת דימויים שהופכת את אבר המין הנשי לנוכחות פעילה המעצבת את סביבתה (תפקיד השמור בשאר הסיפורים אך ורק לפאלוס): "היא כיווצה את שרירי הכוס סביבו ושיחקה עם הדגדגן שלה ואז ירדה ממנו".

מתוך חמישה סיפורים הכוללים תכנים אירוטיים הומואיים, רק בסיפור "הנאהבים והנעימים" מהווה ההומוסקסואליות "התפשרות" ולא העדפה מובהקת. בחזית הלסבית המצב עגום בהרבה: מתוך ארבעה סיפורים המכילים תכנים לסביים אין אפילו אחד שבו מהווה המין הלסבי את האפשרות המועדפת ולא 'הסתפקות במה שיש'. תיאורי המין הלסבי בסיפורים שבהם הוא קיים, מזכירים אוננות משותפת יותר מאשר מין, ומתפקדים ז'אנרית כפורנו סטרייטי לגברים. ובכל זאת, סיפורי התחרות אינם נענים לחלוקה הדיכוטומית של תומס וואג בין פורנוגרפיה (גברית) סטרייטית ו"גייז" (Thomas Waugh, “Men’s Pornography: Gay vs. Straight,” Jump Cut 30). לפי וואג, בפורנוגרפיה מן הסוג השני קיים טאבו על הצגת יחסי מין הטרוסקסואליים כשם שקיים בסוג הראשון טאבו על יחסי מין בין גברים. בסיפורי התחרות, לעומת זאת, ניכר טשטוש תחומים. ישנם אמנם סיפורים "סטרייטים" מובהקים, כמו גם סיפורים "הומואיים" מובהקים ("סיפורו האמיתי של יונה"), אולם במרבית הסיפורים מופיעים האקטים ההומואיים וההטרואיים במשולב, כאפשרויות מיניות שאינן מוציאות זו את זו (אם במשגל ביסקסואלי כמו ב"דויד שלי" ואם בנסיבות שונות). אפילו הסיפורים "דויד ויהונתן" ו"הנאהבים והנעימים", שבהם מוצגת העדפה מינית ברורה (הומואית בראשון, סטרייטית בשני), עצם ייצוגם של שני "סוגי" המשגלים ביצירה אחת לא מציית לקונבנציות הברורות ("טאבו") עליהן מצביע וואג. יתירה מזאת – ייצוגם תחת קורת גג סיפורית אחת אף מערערת על עצם סיווגם הדיכוטומי כשתי אפשרויות שונות מהותית או הפוכות.

* * *

הפוסט הוא גרסה ערוכה קלות ובלי הערות שוליים של עבודה שהגשתי במסגרת לימודיי לתואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, בקורס "פורנוגרפיה כסוגה, פורנוגרפיה כסוגיה" שהעבירה ד"ר עמליה זיו ביולי 2004. תודה לך עמליה, על קורסים נפלאים ומעוררי מחשבה :-)

2.6.09

פלסטין בוערת? זה הזמן לחסוך במים


אנחנו בתקופת דמדומים מסוכנת. אולי זה גם המשבר הכלכלי שמלבה את מדורות השבט הקמאיות-לכאורה. המשבר הכלכלי העולמי החמור והמפורסם הקודם, ב-1929, גם הוא החל בארה"ב, אך גרר איתו במהרה את רוב העולם, ובזמן שארה"ב כבר התחילה להתאושש הוא היכה בה שנית, בצורה הכי לא צפויה, בפרל הארבור. המשבר הכלכלי היווה כנראה גורם חשוב - ואף הכרחי - לעליית המיליטריסטים האיפראילסטים ביפן ולעליית הנאצים בגרמניה. התוצאות הטראגיות אינן דורשות תזכורת לקורא העברי. אפקט הפרפר בעידן הקפיטליסטי: הבורסה נופלת בעולם החדש, ועשרות מיליוני אנשים מתאדים לעולם שכולו כלום במלחמה הנרחבת ביותר שידע העולם הישן והפלנטה בכלל. האם המשבר הכלכלי הנוכחי יכול גם הוא להשפיע באופן דומה על הקצנת הפונדמנטליסטים המוסלמים והיהודים במזרח התיכון? קטונתי מלענות על שאלה כזו, אבל לא קטונתי מלחשוש מהתשובה.

היהודים הגאים בשטחים יצאו אתמול לסבב פרעות נוסף בערבים, בחסות צבא הכיבוש המוסרי בעולם של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (שברוב שנות קיומה נשלטים מיליונים מנתיניה על ידי שלטון צבאי עוין שאין להם כל השפעה עליו). הם רצחו וסקלו פלסטינים מצויים, לעתים עד מוות, ותועדו מציתים את שדותיהם במרץ מיוחד (איש מהם לא נעצר כמובן), לדבריהם כ"תג מחיר" על אותה הצגה נהדרת שהעלה הבמאי הישראלי המוערך אהוד ברק לכבוד ברק אובמה שידוע כחובב תיאטרון. ההצגה מגוללת את סיפור פינויים הדרמטי של קומץ פחונים תמימים למראה ולא מאוישים (מלבד לצורך הינפשות בחינם מעת לעת ו"עקירות" טראומטיות) משתי גבעות. האם הוא באמת חושב שאובמה טיפש כמו בוש בשביל להסתפק בהצגה התקשורתית המגוחכת הזו, שברק מאלתר עבורו תוך בניית התנחלות חדשה באזור הר חברון? שאובאמה אינו יודע ומבין מה פירוש העובדה שמייד עם פירוק הפחונים, וזו הפעם הרביעית לדרישת האמריקאים התקיפה, הם מוקמים מחדש והמדינה חוזרת "להגן עליהם", ולספק להן מים, חשמל, שירותי עוצר והפקעות לערביי הסביבה, וגיבוי לפרעות (בחגי ישראל ובעיתות "עקירה") ולסתם התנכלויות נבזיות של יומיום (ע"ע "שרמוווטה")?

אולי זה לא המשבר הכלכלי אלא רק האביב שמוציא את הצעירים הנמרצים ותאבי החיים הללו להצית את הגבעות ולהפיג מתחים קיומיים בפוגרום-של-צהריים, לפני הקמת עוד מאחז לילי אי שם באחזות הקבר השחור והבועט של יהווה-אבינו. אולי זו חופשת הקיץ המתקרבת. אבל לא רק. המערכת כולה נטרפת במהירות מבחילה ומבהילה; הצעות חוק שוברות שיאים של ציניות אבסורדית בחתירתן לקידום מלחמת האזרחים היהודית-ערבית בישראל; אם היה לי דרכון זר, הייתי מכניס אותו לארנק. מעטים כלי התקשורת שטרחו לדווח למשל כי משאיות הכיבוי הנימולות סירבו לכבות את הדליקות שהציתו מתנחלים בגיבוי צה"ל בשדות הפלסטינים, "מסיבות אידיאולוגיות". אין להתפלא ולצקצק – זוהי תמציתה המזוקקת של האידיאולוגיה היהודית מהזרם המרכזי, הרואה בגויים חיות (מ"אתם קרויים אדם ואין הם קרויים אדם" בפרקי אבות ועד "הלכות הריגת גוי" שזכינו שייכתב בימינו). וחיות הרי דמן מותר (בוודאי שמותר, בשביל זה בכלל המצאנו אלים צמאי דם). אבל בניגוד לעופות שאותם אפשר לנענע מסביב לראש כדי למרק, בזלזול ובזול, חטאים על זולת חסר-אונים - "הגויים" היו מי ששלטו בגורלן של הקהילות היהודיות; בלעדיהן גם הגבירים ופוסקי ההלכות היו חשובים כאל בלי מאמינים; ובורא שמיים וארץ, שבחר בהם כעם סגולה וציווה עליהם ג'יהאד ורצח שמונה עממים בהבטחות רהבתניות, פישל והניח לערלי הפין והלבב להחזיק אותם קצר. היות שכיום יד הגויים תקיפה על ישראל, כותב הרמב"ם (כדוגמא אופיינית), יש לטרוח להציל את חייו של גוי טובע למשל, בשל חשש מנקמתם האפשרית של הערלים אם תתפשט בקרבם ההכרה בשנאת האדם היהודית. אבל העיתים משתנות. הרמב"ם טרח במפורש לציין שההיתר לחלל שבת כדי להציל את חייו של גוי חייב להתבטל כאשר יד ישראל תשוב להיות תקיפה על הגויים. וכעת יד ישראל תקיפה, חדורה עופרת יצוקה ומלופפת תפילין ושאר קמעות תפלים: יחסי הכוחות התהפכו וכעת היא שולטת בעולם ביד רמה.

על ההזיה הנ"ל מסכימים רבים מאוד – רבים מדי – במזרח התיכון: רובם מטעמי אנטישמיות מוסלמית הטוענת לשליטת היהודים באמריקה ובעולם כולו; ומיעוטם - גדודי-יהווה חסרי המנוח על גבעות הגדה המערבית – משום שהמציאות הטבעית שלתוכה נולדו היא מציאות קולוניאלית קיצונית של אפרטהייד ונישול. פגיעתם בפלסטינים נעשית באופן אינסטרומנטלי בהרבה, כך אני מתרשם, מזו של הפורעים והרוצחים האנטישמיים בליל הבדולח בגרמניה הנאצית. לא שנאה מפעמת ביודו-נאצים מהשומרון, אלא אדנות זחוחה, כמעט תמימה (אך כמה משאבים משקיעה החברה הישראלית בהיתממות הזו!). שילוב מוחץ של יהירות בלי תחתית ובלי כיסוי, שמופרכותה מובילה אותה לקידוש אלימותה ועיוורונה (בדיוק כמו אצל הקומוניסטים והאיסלמיסטים); אידיאולוגיה גזענית מגובשת ומושרשת היטב; וחסות מגוננת-תמיד של צבא כובש, מתנחל ומנשל (ולמרות זאת היה נתפס כאויב בחוגים רחבים הרבה יותר מאשר אלה המתקיפים באלימות חיילים כיום, חוגים שכיום פשוט מאמינים בסיכוייהם להשתלט על צה"ל מבפנים). האדנות ניבטת מכל תנועה של הילדים הקטנים, מסולסלי הפיאות ורחבי הכיפות שתועדו מציתים בנחת ובחברותא שדות פלסטיניים עלובים למראה. יותר מכל נראים הילדים שבצילום כמי שמיטיבים את האש במנגל כיאות כדי לצלות חיות מתות. המנגליסטים לא מטפחים את האש בשנאה לפרה ולתרנגולת, וודאי שלא מתוך פחד מהן. רק מתוך התעלמות-שבשתיקה מובנת מאליה, כאילו טבעית ותמימה, מקיומן.

30.5.09

אבימורונים












19.5.09

כיצד ביית האדם את מכונית הבר

מעטים יודעים זאת, אך מוצאה של מכונית-הבית המוכרת לכולנו איננו במהפכה התעשייתית בתחום התחבורה במאה ה-19, אלא במהפכה החקלאית שהחלה במזרח הקדום כ-11,000 שנים קודם לכן.
גם שבטי הציידים-לקטים הקדמונים ביותר וודאי הבחינו בנצנוצי המראות של מכונית הבר הערבית באזורי תפוצתה הטבעיים סביב מסופוטמיה: מדרום מזרח טורקיה של ימינו ועד צפון-מזרח אפריקה (ובמיוחד במישורי מדבריות ערב הלא חוליים). הם צדו אותן והשתמשו בהן למגורים, לבנייה וכמגן מפני השמש הקופחת; כחומר בערה (בדלק ששאבו מתא הדלק, שהיה מכוסה פרווה קוצנית סמיכה וכמעט בלתי נגיש לאדם ללא ציוד מוסכים מודרני); לפולחן (תיישים, חזירים ותינוקות זכרים נקשרו לגג והועלו באש לצלילי בתר-סקסופון שהופק מאגזוזי-הבר המעוקלים; הכנענים והעברים נהגו להניח בכורות צאן ולעתים בכורות אדם להיצלות במכוניות מתות שהוחנו בשמש, טקס שנמצאים לו חוגגים מדי קיץ עד ימינו); לאמנות (במצרים פרחה מוסיקה המבוססת על קקפוניית צפצופים עצבנית בצופרי מכוניות הניצבות זו אחר זו, תוך תיפוף קצבי על הדאש-בורד; המכוניות ניצודו במיוחד עבור צופריהן גם מחוץ למצרים, ובעיקר באזור דלהי של ימינו, בה עדיין פורחת מסורת צפצופים מקומית – נהגים הודיים מהאזור מסוגלים להחליף מידע בכמות המאפשרת להם עקרונית התעדכנות בכל תוצאות משחקי הקריקט, חדשות הכלכלה והתרשמות כללית ממצב הרוח הקולקטיבי ופריכות הסאמוסה הממוצעת לאותו היום, באמצעות צופריהם בלבד!); לתקשורת (בשיטת סימון מסובכת במיוחד המבוססת על תחיבת עלים בסידור קפדני בין הזגוגית המחוספסת לווישר הזיפני שטרם היה מצויד במערכת בקרה, ואשר תקף ונשך רבים מטובי כותבי-המסרים-בעלים הקדמונים, מה שגרם לשיטה זו להינטש, והכתב נאלץ להמתין עוד 2,000 שנה להמצאתו הראשונית המחודשת); לאיסוף המראות שברכב (לשימושן של נשות מלכים ונסיכים); לשעשוע (ילדים היו משסים מכוניות פרא לדרוס חיות בר תמימות וילדי כפרים עוינים) ולבסוף – גם להעברת סחורות ובני אדם. בני אדם נמלטו באקראי על גבי מכוניות (עדיין לא בתוכן) וללא יכולת לשלוט בהגה ובבלמים מימים-ימימה, אולם שלב העברת הסחורות מציין את ראשית ביות המכונית, משום שהיה כרוך לראשונה בהשלטות עליה מבלי להורגה, מה שהיווה את המחסום המשמעותי ביותר בפני ביותה (כלומר, שליטה ברבייתה – בהריון שמסתיים ביותר מפג המשמש כקורקינט – וברירת הפרטים מתוכם המתאימים ביותר לשירות האדם).
אי אפשר שלא להתייחס גם לנושא ביות המכונית בראי ההלכה היהודית. התלמוד מחרים את המכונית ומגנה אותה בשצף קצף ורואה בה סימן לטומאת עמלק, לנצרות, למשחקי קובייה, ולסקס נעורים נוח ומופקר ללא פיקוח ההורים מחוץ לבית. הרמב"ם כתב על המכונית בלשון חריפה ב"מורה נבוכים" ("ונסעת"): "אין בין אבותינו נוהגי במכונית, וגם פירשו מיעוט חכמי[ם] [ש]עשיו נהג מכוניות [כדי] להפיץ רשעותו, [אך] אין הוא מאבותינו [ממילא]. נהיגה [היא] מדרכי הגויים שנאמר [מפניהן] תרחק ותישמר". כפי שכתב גם בעל השולחן ערוך בטיוטות המתקדמות לספרו, אך מחק זאת לבסוף עקב הצעה עסקית מפתיעה שאפשרה לו לנסוע ברחבי אירופה במכונית משוכללת לאותה תקופה ולהפיץ את ספרו: "טוב יישרפו תינוקות של בית רבן ולא תיגע יד ישראל באמברעקס!". עד ההבהרה ההלכתית ש"חדש אסור מן התורה" אינו חל על דגמי מכוניות חדשים שרר בלבול רב בתחום גם בקרב עשירי עיירות יהודיות מסוימות, ועקבות קומיים למבוכה זו ניתן למצוא ברבים מסיפורי מנדלה מוכר ספרים ושלום עליכם (ראו למשל סיפור הילדים התמים לכאורה "האוטו החדש של מניה").
האצטקים ניהלו אחר עדרי מכוניות מישורי הבר של מקסיקו מרדפי התשה איטיים במכוון אך המוניים שנמשכו שבועיים עד שאזל לה הדלק, בעונת ההמתנה להבשלת התירס, אז ממילא לא היה להם משהו מוצלח יותר לעשות; ההודים ראו במכונית יצור קדוש והסתפקו בחליבת דלקה ואפיית צ'פאטי על הפח שהועמד בשמש; והיפנים שיסו מכוניות זו בזו וייסדו תרבות מפוארת המבוססת על קרבות אלה, מסורת שכל מה שנותר ממנה כיום הוא כת מעריצים נידחת באינטרנט ומשחק ילדים חביב אך אדיוטי, הרווח בפארקי שעשועים ומכונה "מכוניות מתנגשות" ואין בו כל כללים מלבד להתנגש ברפיון שוב ושוב בצמיגי הגומי של שתיים-שלוש המכוניות המצופפות לצידך ולהרגיש מטופש מאוד.
למכונית הבר היה כידוע מעין חדק דק וארוך באמצעותו שתתה נפט מהבארות הקדומים שבחצי האי ערב. במשך שנים נותר מקור בארות הנפט הקדומים מסתורי עד שפענוח הגנום של משאית-הזבל (שכיום חיה בסימביוזה עם האדם וניזונה מזבל מודרני מבלי לחלות ולמות בתוך שבועות ספורים) סיפק ראיה למה שקומץ מדענים ניגראנים טען מזה זמן רב: מוצא כל מכוניות הבר המוכרות לנו במין חברתי קדום של מכוניות, שהיה בנוי, כמו קיני הדבורים והנמלים, ממכוניות עמלות ועקרות וממכוניות מלכות, שרק הן יכלו להתרבות (כיום, כידוע, כל המכוניות עקרות ללא תקנה; יצרני המכוניות טוענים שאין בידיהם ולו רמז למלכות, אך עובדים רבים בתעשיית הרכב הגניבו עדויות ואף צילומים של הליכי הייצור הביולוגיים של המכוניות; בית המשפט העליון של ארה"ב קבע שליצרני רכב יש זכות חוקתית לעשות מה שבא להם). העמלות הקדומות בעלות הגלגלים היו מצויידים בגפיים דמויות כפות חפירה והן חפרו יחדיו מחילה עמוקה שהפכה עם השנים לבאר נפט, מקור התזונה העיקרי של כל המכוניות המודרניות. לאחר שמין זה של מכוניות בר חברתיות נכחד עקב עליית הדינוזאורים בשל התחממות גלובלית עתיקה שנבעה מפליטת האגזוזים שהתרבו במהירות, בארות הנפט נתכסו בשכבה דקה של חול, אך המשיכו להוות משאב זמין אליו נמשכו אופנועי הבר המעטים ששרדו, רובם בנפח מנוע של פחות מ-50 סמ"ק. קבוצת חוקרים ישראלית פרסמה לאחרונה מאמר בכתב העת המדעי היוקרתי נייצ'ר, שבו טענה שים המלח עצמו נחפר על ידי זן משאיות חברתיות נכחד והיווה מאגר דלק עד שנחרב עד תום. "אם היה פעם פיצוץ גדול באזור סדום" אמר אחד החוקרים בראיון למקומון זמן השרון לפני כמה חודשים ("האם לוט היה סדאם חוסיין של הזמן העתיק?", 16.3) "זה סימן שמישהו כנראה הצית את באר הנפט הגדולה ביותר בעולם העתיק".
המכוניות הקדומות לא נועדו לנהג אנושי. עובדה זו הובילה את בני האדם לשער עד לפני 110 שנים שהן התפתחו ככל הנראה מפרי ממשפחת ההדרים בשם אוטומובילזיס סי. שהיה תלוי להפצת זרעיו הדביקים ועתירי הברזל באונרגאוטאנים בורמזיים אנינים במיוחד. בשל שפע מזון בלתי צפוי שנפל בחלקם של האורנגוטנים לאחר שאלים קפריזיים הביאו להכחדה נמרצת של מרבית אבותינו הקדמונים במלחמות על השאלה כיצד יש לקשט את הכובע שחובשים לראשו של בן זכר המוקרב כמנחה (שנודעה כמסוגלת לשבור בצורת ולרפא טחורים) – נאלץ פרי האוטומובילזיס סי. לעשות מאמצים יוצאי דופן כדי למשוך אליו את קופי האדם המפונקים, שמאסו בטעמו החמצמץ. ישב הפרי וחשב כיצד יוכל לעשות זאת. חשב וחשב וחשב ולבסוף קם בבוקר וגילה שהפך למעין-מכונית קדומה. אם הסיפור הזה נשמע לכם דבילי – אתם לא לבד (מהבחינה הזאת לפחות). הוא אכן בלתי מתקבל על הדעת, וצר לי שנאלצתי להטריחכם באזכורו מטעמים היסטוריים בלבד. בשל טמטומו הגלוי (ההסבר נכתב תחילה כבדיחה, אך מות מחברה בתאונת דרכים חודש לאחר פרסום הספר הפך אותו למיתוס רווח גם בחוגים משכילים) שמחו המדענים להיפטר ממנו סוף-כל-סוף כאשר עלו על מקורה האמיתי של אוכלוסיית הבר הנכחדת ממנה צמחה מכונית הבית השימושית שלנו.
כיום ידוע לנו כי עם התרבות אוכלוסיית האדם, חלה הידלדלות דרסטית במספר מכוניות הבר. למעשה, לו רק היו בני-האדם הורגים את היונקים היבשתיים בקצת פחות נמרצות לאחר תום עידן הקרח האחרון, היו מספיקים לביית את הרגזן הממונע המגורען, מין ממשפחת המכוניות שהיה כה מטיל אימה עד כי במשך שנים אף מו"ל לא העז לפרסם דבר על קיומן המזעזע, עד שהיה מאוחר מדי ואף אחד לא האמין יותר, בטענה שאם זה היה נכון זה כבר היה מתפרסם מזמן. הרגזן המגורען נקרא על שם ההינע שאינו מבוסס על דלק אלא על כור גרעיני זעיר. הרגזן ניזון ממכרות אורניות טבעיים וממשקעי מים כבדים, והוא בעל יכולת העשרת אורניום השווה לזו של כ-430 צנטרפוגות של ימינו.

במאה העשרים החלו להרביע זנים רבים של מכוניות, ביניהן זנים שנכחדו לפני זמן רב. בין היתר ידוע כיום כבר לכל כי שחזור ה"חיפושית" לא היה אלא מבצע להשבתו הראשונה לחיים של זן בר של מכונית שנכחדה – במקרה זה, זן גרמני נושן ודל-אוכלוסין ששימש בטקסים פולחניים טבטוניים בתפקיד החיפושית שבראה את העולם מתוך אגזוזה ונסעה הרחק לבלי שוב. היכחדותה של פולקספאגן הבר בשל שימוש יתר בטקסים פולחניים רק העצימה את המיתוס (עד שהטבטונים עצמם נעלמו באלימות) מסיבות מובנות. זכורים לכל דבריו מעוררי הסערה של סטיבן שפילברג בראיון עם אופרה ווינפרי לאחר קבלת האוסקר על "רשימת שינלדר", כשהתייחס להשוואה בין הפרויקט הנאצי להחייאת החיפושית לבין "פארק היורה", ואמר: "מי שלא מבין את ההבדל הוא אנטישמי או גוי או שניהם יחד. ותאמיני לי אופרה, ביידיש זה נשמע יותר טוב".
גם המשאית לא הייתה אלא יונק ימי ענק דמוי לווייתן שעלה בשלב כלשהו אל היבשה ופיתח גלגלים. בשל כך שלד המשאית שונה מכל בחינה משלד המכונית, ולו רק בשל מספר הגלגלים הגדול בהרבה. גם קולות החיזור של המשאית, המנוצלים כיום לצורך התראה מפני דריסת עוברי אורח תמימים בעת נסיעה ברוורס, מעידים על מקורה הקדום כשירת-לוויתנים. אחד מגדולי האוטומוביולוגים בימינו, שהלך לעולמו לאחרונה, פרופ' נחום רבינוביץ' ז"ל שעמד בראש המכון לחקר ושימור תחבורת ארצנו, הגדיר זאת יפה: "הקשר בין מכונית הבית ומשאית הבית הוא כמו הקשר בין נמלה למרבה רגליים". בפרוטוקול הישיבה אמנם רשום "הכוס של אחותך" במקום "נמלה", אך ידוע לי משיחה שניהלתי עמו במזנון לאחר מכן שהתכוון ל"נמלה" (כל פניותיי לתיקון התקנון, אגב, עלו בתוהו! במזכירות המכון עונה רק משיבון, והחרפה זועקת לעיני כל המבקרים בארכיון מוזיאון המכון!). כזה מין הומור גס ומגעיל היה לו לנחום שלנו, אבל אנחנו מוקירים אותו על הישגיו המזהירים בתחום המדעי שיישארו עמנו לעד, וסולחים לו על משוגותיו האישיות הטיפשיות והדוחות, שיחלפו עימו, וטוב שכך.
ואסיים בתשובה לשאלה שרבים מקוראי הבלוג שואלים אותי שוב ושוב, בניסוחים שונים, ובמיוחד לאחרונה משום-מה: מדוע לא בייתו האינדיאנים (אפילו תרבויות מפותחות כמו האצטקים, המאיה, האינקה) את מכוניות הבר כשם שעשו זאת הקדמונים האסייתיים מספר פעמים בנפרד (חרף ההתפשטות המהירה של טכנולוגיית הרכב אפילו בהיעדר כבישים)? התשובה נעוצה, מן הסתם, לא רק במספר המינים השונה של מכוניות בר שהיו זמינים לביות, אלא גם בכמה תכונות מקריות אך רבות חשיבות של זני הבר השונים. מכונית הבר האמריקאית פורד נראית היום, למשל, אידיאלית מכל בחינה שהיא לניצול בזמנים עתיקים. אולם איתרע מזלם של הילידים האמריקניים, ופורד-הבר כסוף-הכנף מצויד במערכת בלמים מפוקפקת, שלא לומר זדונית ממש. כל מי שניסה לנהוג אפילו על פורד פרא מאולף היטב (עשיתי סיבוב על אחד משלושת הפרטים האחרונים ששרדו כיום, שמוחזקים באגף המכוניות של גן החיות לחיות מוזרות של סן פרנסיסקו, וזה עלה לי לא פחות מפאקינג חמש מאות שמונים דולר, אבל על חשבון מסע אחר תמורת סדרת כתבות בנושא שהעורכת טענה שיכולתי לסכם ב'התעלפתי כמה שניות אחרי שעליתי ומאז אני לא זוכר כלום וסתם מזבל בשכל', אבל בסך הכל היה כיף, ויצאתי יחסית ממש בזול: רק נקע בקרסול, זעזוע מוח קליל וסדק בירך) יודע שלא כדאי לנסות את זה בשנית, ומעטים הם ממילא המסוגלים לכך טכנית. רק פיתוח וטרינריית המכוניות המודרנית, ובעיקר כירורגיית הרכב המוסכניקית הצליחה לסכל ממוקדות תכונה מרושעת זו ולהפוך את מכונית הבר האמריקאית ביותר לסמל לשגשוג תעשייתי לדורות.

המכוניות המבויתות מוחן קטן משל מכוניות הבר
ויש להן גלגל רזרבי, מוסיקה ורמקולים ודיבורית ובאר
הן בויתו במזרח הקדום לצורך ציד, חריש ומרעה
אך כיום הן משמשות בעיקר לנסיעות לעבודה, או לטיול, במקרה

מה מעטים בני-האדם שראוה עוד בטרם נכחדה!
עת מכונית הבר חלפה בסבך – גם חיה אמיצה באימה נרעדה!
והרוכבים הראשונים ידעו יפה מה נוראה
הדהרה על מושבי הבר בלי חגורת הבטיחות שטרם נבראה!

(מתוך מגילת "גילוי הגלגל", 350 לפסה"נ, מחבר לא ידוע)